בספטמבר 2020, נפרדה מהעולם שלנו מירית הררי היקרה. אישה משכמה ומעלה. להערכתי במדינה שלנו, כמעט כולם שמעו עליה בדרך כזו או אחרת… וכבר נעשו עליה כתבות רבות, נכתבו שירים ודברי הספד מלאי רחשי כבוד והערכה. כך, גם אני מצאתי עצמי חושבת עליה די הרבה, תוך שאני בוחנת את התנהלותה ודפוסי החשיבה שלה, כפי שבאו לידי ביטוי במדיה החברתית אליה נחשפתי. אני רואה קווי דמיון בינה לבין מקרים שליוויתי עד כה ועל חלק מהם אני בוחרת לכתוב כאן היום.
מוות- עד שהוא לא "מגיע" לפתח ביתנו, לרוב אנו בוחרים לא "להתעסק" איתו. שהרי מפחיד לחשוב מה עובר על אדם שנאלץ להתמודד עם הידיעה שהוא עומד למות. קשה לדמיין מה רץ במוחו ומחשבותיו ומהם הדברים שאיתם עליו להתמודד… בטח יש מי שמרחם על עצמו ויש מי שדווקא יותר דואג מה יהיה עם בני משפחתו לאחר מותו. יש מי שכועס על המצב ויש מי שמשלים איתו. יש אולי מי שמוותר, לא רוצה לחיות יותר ויש מי ש"יוצא למלחמה" ומחפש דרכים נוספות/אחרות בכוונה "להמתיק" את רוע הגזירה. יש מי שמפחד מהלא נודע ויש מי שמתוסכל מאיבוד השליטה על גופו וחייו… ברור שאדם אחד יכול לחשוב ולהרגיש את כל אלה ואף יותר בו זמנית, או תוך כדי התקדמות הזמן והשינוי במצבו. כך או אחרת, ברור שלא רק האדם עצמו מתמודד עם הנושא. מחשבות ורגשות שונים קיימים גם אצל בני משפחתו או אנשים אחרים שהוא מהווה חלק משמעותי בחייהם. אלה שרואים אותו בסבלו, שמסייעים לו. אלה שדואגים ואולי אף עצובים כשהם חושבים על מה יהיה איתם עם לכתו מהחיים… אז, אני לא יודעת אם אתם מאלה שמעזים לגעת בנושא כי זו מציאות החיים שנכפתה עליהם: אם נמצאת חולה סופני/ת בעצמך או שאולי את/ה מלווה חולה סופני אחר, שקרוב אליך במידה כזו או אחרת. אולי העניין שלך במוות הוא בגלל שאת/ה בין האנשים הריאליים, בעלי החוסן הנפשי, הסקרנים להבין את הנושא ולדעת כיצד ניתן לסייע, להתמודד ולהקל גם במצב מורכב שכזה. או אולי מכל סיבה אחרת… כך או אחרת אני מאמינה שיהיו במאמר זה מילים מכוונות ומנחמות עבורך; ושקריאתו תעורר אצלך חשיבה נוספת, תסייע ליכולת שלך לגעת ולהכיל את הדברים ואפילו תחבר אותך לכוחות שיש בך על מנת להתמודד עם הנושא האנושי והמורכב הזה. פעמים רבות אנשים שמתמודדים עם מחלות או דברים קשים אחרים, מוצאים עצמם שומרים את הדבר בסוד. שרק אחרים לא ידעו מה קרה להם. לעתים הדבר נובע מבושה או אולי תחושת אשמה ולעתים הם מונעים ממחשבות כמו אם ידעו אז: ירחמו עלי, ירכלו עלי, ארגיש עצמי נחות מאחרים (פחות שווה ערך), אולי אפילו יהיה מי ש"יפתח פה לשטן.." וכידוע, שטן כשקוראים לו- בא… ヅ אז נכון, יכולות להיות סיבות רבות ל-למה לא לספר. ויחד עם זה, האם עצרת פעם לחשוב כמה אנרגיה שלילית נכנסת לנשמה שלך דרך מחשבות כאלה? עד כמה הן מחלישות אותך? מושכות אותך נמוך? ובכלל, אם פעם הסתרת סוד, אז בוודאי ידוע לך גם כמה אנרגיה נדרשת כדי לעשות זאת בהצלחה. אם למשל נתייחס לאנרגיה כמו אל מים

 הנמצאים בבקבוק ואת המים האלה נמזוג לכוסות. ככל שנמזוג יותר מים לכוס אחת יישארו פחות מים (אם בכלל) לכוס אחרת. כך בדיוק קורה גם עם האנרגיה שלנו. בד"כ, התעסקות במשהו אחד, משאירה פחות אנרגיה לדבר אחר. לכן, הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא להבין שהסוד מחליש ופוגע בך הרבה יותר מאשר עוזר. ובכל זאת, לא כל אדם רוצה לעדכן את כולם בהכל. הבחירה של מירית לשתף אודות התהליך שעברה, ברשתות החברתיות, ככל הנראה הייתה נכונה עבורה. היא דיברה על ההתמודדות שלה בצורה ישירה וגלויה, כנה ואותנטית. היא גילתה אומץ לב אך גם שיתפה בפחדים ונקודות משבר. היא הראתה לכולם אנושיות מהי ולהבנתי גם בזכות כל אלה, הפכה להיות סמל והשראה עבור רבים כל כך. ואכן, מכל עבר הרעיפו עליה אהבה ותמיכה. נדמה היה כי כולם מלווים ומחזקים אותה, כאילו "שותפים" לדרך. יתכן שהיותה מקור השראה עבור אחרים, היווה עבורה משמעות נוספת בחיים. משמעות שהביאה יחד איתה עוד כוחות להתמודדות עם האתגרים שניצבו בפניה. אין כאן המלצה עבורך לשתף ברשתות החברתיות, שהרי זה לא בהכרח מתאים לכל אחד, אך בהחלט יש מה ללמוד מדרך החשיבה והתנהלותה של מירית לפיהם- הפיכת המוות לנושא שיחה, הינה חיונית להתמודדות איתו! לכן, חשוב בראש ובראשונה למצוא את האדם הנכון ו/או המסגרת המתאימה לך, שתהווה כ"מקום בטוח" עבורך. מקום בו יתאפשר לך לבטא את כל התחושות והרגשות הקיימים בך, בכנות ובאותנטיות. מקום בו תהא לגיטימציה לדבר גם על הפחדים הכי גדולים שלך וגם על החלומות. אם נכון לך לבטא חוזק, גבורה ואומץ- הרי זה מצויין. אך, אם לעתים קשה מידי, כואב, מפחיד או אפילו סתם נמאס, כדאי לדבר גם על זה. כחלק מהשיתוף אודות מצבך, חשוב שתדע/י לומר בצורה ברורה איזה סוג של עזרה אכן תועיל לך. היכולת להגדיר את הצרכים באופן מדוייק וברור תסייע למעגלי התמיכה שלך לעשות את הדבר הנכון עבורך, ביחס למצבך באותו הרגע.
עם כל הקושי שבדבר, יחד עם הבשורה הקשה שמקבל אדם על היותו חולה סופני, הוא מקבל גם הזדמנות להיפרד מיקיריו ולהכין עצמו לקראת המוות. זה אך טבעי שעבור חלק מהאנשים אמירה זו יכולה להיתפס כקשה. שהרי היא מרכזת בתוכה את תמצית הקושי והפחד מפני המוות. דווקא כיוון שהסוף הוא בלתי נמנע, חשוב לתת ביטוי לרגשות המתלווים לו ולמצוא את הדרך המתאימה על מנת להתכונן למוות. ובכל זאת, יש מי שלא מצליח להביא עצמו למקום הזה של הפרידה או אפילו בכלל לדבר על המוות ויש כאלה שכן. חשוב לשים לב, במידה וקריאת מאמר זה מתקשרת אצלך לאדם אחר שעומד למות, או לאדם שתומך בחולה סופני, יש לזכור את השוני הזה בין האנשים. לא כולם בהכרח מודעים בכלל למצב, לא כולם רוצים או מסוגלים לדבר על הדברים. לכן חשוב להיות קשוב אל האחר ולברר ברגישות מהי עמדתו. אינני יודעת מהי דעתך האישית בנושא, מה שאני כן יודעת הוא שמחקרים מראים שאנשים שבוחרים להתכונן לקראת המוות הצפוי, עוברים תהליך אשר בסופו הם זוכים בשקט ואפילו רגיעה פנימית מסויימת. גם יקיריו של החולה הסופני, אשר לוקחים חלק בתהליך, מדווחים על סוג של הקלה, המתלווה להזדמנות "לסגור מעגל" עם החולה הסופני.
אני מניחה שאם קראת את המאמר עד כה, הנושא מעניין אותך ויש בך מסוגלות וכוחות להתמודד איתו. על מנת להיחשף לנקודות חשובות נוספות, אני מזמינה אותך להמשיך לקריאת המאמר: המוות הוא חלק מהחיים – חלק ב'.