כפי שצויין בחלק א' של המאמר, להיות חולה סופני, מפגיש את האדם עם הלא נודע ועם פחדים קיצוניים. אין זה מצב שבשגרה, לכן לעתים קרובות הבלבול וחוסר האונים מתעצמים. סערת רגשות ומחשבות אלו יכולה להופיע גם אצל החולה עצמו וגם אצל מי שמלווה אותו בדרכו האחרונה. אלה שהוא חשוב עבורם, שכואבים איתו, שותפים לפחדיו ואולי אף חרדים מהמחשבה על עתידם, כאשר הוא ימות.
מחקרים רבים כבר הראו את הקשר האפשרי בין מצבו הנפשי של האדם, לבין תחזית התפתחות המחלה וסיכויי ההחלמה ממנה (הפְּרוֹגְנוֺזָה). בגלל השונות הקיימת בין אנשים, התגובה למצבם יכולה לנוע על הרצף שבין ייאוש וויתור על החיים (מה שיכול לגרום להקדמת הסוף הצפוי) ועד לאמונה מוחלטת ביכולת להחלים, חיפוש דרכים נוספות, במקביל או במקום, הטיפול הקונבנציונלי (מה שיכול לעתים לשנות לטובה את הפְּרוֹגְנוֺזָה. כמו למשל אותם דיווחים על אנשים שהחלימו ממחלה, אשר הוגדרה על ידי הרופאים כחשוכת מרפא). דרך ההתמודדות עם מצב מורכב שכזה יכולה להיות מוכתבת ע"י האדם החולה, ע"י אדם שמלווה אותו או גם וגם.
כך ראינו גם את מירית הררי ובני משפחתה היקרים, אשר חיזקו והובילו לסירוגין, האחד את השנייה: לא לוותר, להתמודד, להאמין. למרות מחלתה הקשה, מירית שמרה על אופטימיות והשתדלה להתרכז בטוב, תוך שהיא מזכירה לעצמה ולסביבה ש"אנחנו חיים ב-כאן ועכשיו וזאת המשמעות האמיתית. להתרכז ברגע הזה, בטוב שבו ולהפיק את המקסימום". ואכן היא נצפתה ברשתות החברתיות כשהיא מכירה תודה על בני משפחתה, על הצוות הרפואי המסור שטיפל בה ובכלל על כל הטוב לו זכתה בחייה. מירית שיתפה אותנו בקשיים וגם בשמחות שחוותה (כדוגמת חתונת בתה). היא דיברה על מחשבותיה לאורך הדרך, כמו: מה היא משאירה לאחר לכתה, ממי היא מבקשת סליחה וממה היא נפרדת. היא אף שיתפה בהחלטתה הקשה- לוותר על הטיפולים וללכת הביתה, לחוות את מה שהיא הכי אהבה בעולם, ביתה ומשפחתה. כשאינה יודעת כמה זמן נותר לה להיות איתם. באחד הראיונות סיכמה מירית: "אני מוכנה ללכת. עצובה על חיי הקצרים מצד אחד, ומאושרת על כל הטוב שהיה בהם". לאחר מותה, גם נעם חורב כתב לזיכרה שיר, אשר מבטא היטב, את ההתמודדויות עליהן דיברה מירית:

לְכָל מִי / נֹעַם חוֹרֵב

לְכָל מִי שֶׁעָבַר אֶת הַלַּיְלָה
שֶׁסָּלַח עַל בְּגִידָה שֶׁל הַגּוּף
לְכָל מִי שֶׁהִמְשִׁיךְ הָלְאָה, הָלְאָה
לְכָל מִי שֶׁהִצְלִיחַ לָעוּף
לְכָל מִי שֶׁחִיֵּיךְ אֶל הָעֶצֶב
שֶׁהִבְטִיחַ לִמְצוֹא בַּחוֹשֶׁךְ תִּקְוָוה
שֶׁבָּחַר לְהַנִּיחַ אֶת הַחֶרֶב

לְכָל מִי שֶׁשָּׂרַד אַהֲבָה
לְכָל מִי שֶׁנָּגַע בַּנְּשָׁמָה
וְעָמַד מוּל הַיּוֹפִי עָצוּר נְשִׁימָה
לְכָל מִי שֶׁנִּלְחַם בַּצְּלָלִים
אֲנִי עוֹמֵד כָּאן מוּלְכֶם –
וְאֵין לִי מִילִּים
לְכָל מִי שֶׁבָּעַר עִם הַשֶּׁמֶשׁ
שֶׁבִּיקֵּר בַּמְּצוּלוֹת וַעֲדַיִין נוֹשֵׁם
שֶׁהָלַךְ בַּשְּׁבִילִים שֶׁל הַנֶּפֶשׁ
לְכָל מִי שֶׁעֲדַיִין חוֹלֵם
לְכָל מִי שֶׁהִדְבִּיק אֶת הַשְּׁבָרִים
שֶׁעוֹד נֶהֱנֶה מִפַּשְׁטוּת הַדְּבָרִים
לֹא נִבְהַל כְּשֶׁהַכּוֹל הִתְמוֹטֵט
לְכָל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ, יוֹדֵעַ לָתֵת
לְכָל מִי שֶׁבָּחַר לֹא לִבְרוֹחַ
שֶׁמִבַּעַד לַבֶּכִי זָכַר לְחַיֵּיךְ
סַפְּרוּ לִי מֵאֵיפֹה הַכּוֹחַ
סַפְּרוּ לִי, לָמְדוּ אוֹתִי אֵיךְ.

ההקשבה למירית, המקרים שליוויתי עד כה, השירים והמחקרים בנושא, כולם מובילים לאותה המסקנה: קשה ככל שיהיה, הפיכת המוות לנושא שיחה, הינה חיונית להתמודדות איתו! לכן, חשוב לאפשר לעצמך לדבר על כל דבר שמעסיק אותך, בצורה כנה ואנושית. אין זה משנה אם את/ה האדם החולה או המלווה שלו, בכל מקרה, אפשר לדבר על הכל, אין נושא שהוא טאבו. במקביל מומלץ לבדוק שהתייחסת גם לנקודות הבאות:
• לברר מהם רצונותיו של האדם העומד למות! לדעת האם הוא בעד או נגד הטיפול הרפואי שהומלץ עבורו. איפה היה מעדיף להיות מטופל והיכן לסיים את חייו- בביתו, בביה"ח, בהוספיס או אולי בשווייץ…?
היכולת של החולה לקבל החלטות חשובות אלו, מחזירה אליו חלק מהשליטה שלו על עצמו ועל חייו. אותה שליטה שלרוב נלקחת ממנו, בשל מחלתו. בנוסף, בידיעה על רצונותיו של החולה יש ביטוי להערכה וכבוד כלפיו- רואים אותו, מקשיבים להעדפותיו. כך הוא יודע, שגם אם יגיע למצב, בו לא יוכל עוד לבטא את רצונותיו, יהיה שם מישהו שכבר מודע להם וישמיע את קולו. הידיעה אודות מה החולה היה רוצה שיקרה איתו, מסייעת גם למי שמלווה אותו בדרכו האחרונה. שהרי כך ברור למלווה, מהו הקו המנחה לפיו יקבל החלטות קשות, במידה ויידרש להן. (כמו: האם לתת עוד טיפול או שלא, האם להנשים או אולי לנתק ממכשירים וכו'…)
• להתרכז בטוב! למרות הקושי המתלווה למצב הכללי, חשוב להיות גם במקום של הכרת תודה, שמחה, רוגע.. הקושי והמחלה קיימים בלאו הכי, לכן חשוב להקצות זמן, שאינו קשור בטיפולים ובמחלה. זמן בו האדם יכיר תודה לדברים שחווה בחייו, לאנשים שסביבו, לאהוביו ויקיריו. זמן בו הוא יעשה את מה שהוא אוהב, במסגרת המגבלות הקיימות. למשל: ללכת לים, מסעדה, הצגה, מדיטציה… אולי לטייל בארץ או אפילו בחו"ל. העיקר להיות בסביבה מחבקת ואוהבת, אשר ממלאת את האדם באנרגיות חיוביות.
הבחירה, גם בזמן שנותר, להתרכז בדברים הטובים שבחיים, משפיעה על צורת החשיבה הכללית של האדם. זה מוביל, גם בזמנים היותר קשים, לחפש ולמצוא את הטוב שיש סביב ובכך עוזר להתמודדות עם המצב הקיים.
הבחירה לחוות ולהיות במקום החיובי מסייעת ותסייע גם בהמשך לאלה המלווים את החולה הסופני. שהרי מקום זה מוסיף זיכרונות טובים מתקופת חייו האחרונה. זיכרונות אשר יהיו חלק מכלל הזיכרונות הקשורים אצלם לאותו אדם יקר, ממנו יאלצו להיפרד, לעתים בטרם עת.
• לסלוח! הסליחה חשובה מאוד עבור החולה הסופני והאנשים הקרובים אליו. היא מאפשרת שחרור מרגשות שליליים וניקוי משקעים. במקביל, הסליחה תורמת לשיפור איכות החיים ומערכת היחסים שיש לאדם עם עצמו ועם אחרים. בעזרתה האדם החולה, כמו גם יקיריו, "סוגרים מעגל" בהקשר למחלוקות וכעסים שאולי היו ביניהם במהלך החיים. כך למעשה הסליחה מסייעת לכולם להיפרד בלב "נקי" יותר.
• לדעת להיפרד! כל אשר נכתב עד כה, מהווה חלק מתהליך הפרידה. בנוסף, חשוב להפנות תשומת לב גם לפרידה אישית וישירה מבני משפחה ואנשים קרובים. לדבר על התפקיד של כל אחד בחייו של האדם האחר, לשתף ברגשות, אולי להתנצל. זוהי הזדמנות גם להעביר מסרים- כמו איזו "מורשת" היה רוצה האדם החולה להנחיל ליקיריו? איך ומה היה רוצה שיזכרו ממנו? כמובן שדברים מעין אלה מומלץ שיאמרו באופן הדדי. כאשר האדם יודע מה המשמעות שלו עבור האחר, יש בזה אמירה וזיכרון שמחזקים את שני הצדדים גם בהמשך…
לסיום, במקביל להמלצות אלה, חשוב לזכור- בני אדם שונים האחד מהשני. מה שמתאים לאחד לא בהכרח מתאים עבור האחר. ובכל שלב לאורך הדרך, יש באפשרותך לבקש הכוונה ועזרה מאיש מקצוע שהוסמך לטפל בנושא. אני לא יודעת אם את/ה מאלה שלא מתחברים להמלצות, מסיבות שונות כמו: דת, תרבות, אמונות או כל סיבה אחרת.. או שאולי את/ה דווקא מאותם אנשים אשר מוצאים נחמה והקלה בתהליך המוצע כאן. מה שאני כן יודעת זה שעליך להבין מהי הדרך הנכונה לך ולבחור את האדם או המסגרת המתאימים ללוות אותך בדרכך. שהרי ידוע כבר שיחד עם הקושי והכאב העצום, הקיימים במצב הנתון, ההתמודדות עם המוות יוצרת הזדמנות יוצאת דופן, להבין כמה כוחות יש בך, לבחון ולגבש מחדש תובנות, ערכים ואמונות ביחס לאנשים, לחיים ולמוות כחלק מהחיים.
אשמח לקרא את תגובתך למאמר.